מהו אימון קוגנטיבי לשיפור הקוגניציה והמודעות
לא פעם אנו נפגשים עם ילדים ADHD שחסרים להם מושגים, ולפעמים אלו מושגים בסיסיים. הקשר בין חוסר מושגים להפרעת קשב וריכוז נראה רחוק מדי. ולכן, הבה ונתבונן בילד עצמו:
· מזל טוב! נולד תינוק רך. מיד הוא מאותת על ידי בכי – השמעת קול. · אמו מחזיקה אותו בידיה ומדברת אליו, והוא כולו פליאה: "כבר שמעתי את הקול הזה לא מזמן"… · התינוק בוכה מדי פעם. בכדי להרגיעו, מניחים אותו בעריסתו, כשמעליו תלוי לו מובייל המשמיע קול ומרגיע. · האם מערסלת את התינוק בידיה, ומשמיעה קול שירה. · אבא לוקח התינוק בידיו בשבת ושר איתו בקול זמירות. · הילדים בבית מפעילים טייפ, והתינוק מתעניין בקול המוזיקה הנשמעת.
והנה, תוך חודשים מעטים יודע התינוק להבחין בין קולות פתאומיים או מפחידים, לבין קולות של שירה וזמרה, מוזיקה ומנגינה, שהם קולות שנעימים לו.
כך הילד גדל ולומד עוד מושג ועוד מושג, מתפתחת חשיבתו והבחנתו, ועולם מושגיו מתרחב.
פעמים שאנו רואים ילדים שנתקעים בשלב כלשהו, ילדים שעדיין חסרים להם מושגים נפוצים וידועים. ילד, בגיל תשע וחצי, שואל יום אחד את אמא שלו: "אמא, מה זה 'גיס'? יש לי גיסים?", ולמחרת הוא רוצה לדעת למה הבנק מסכים לחלק כסף לכל האנשים, וכדומה. אלו שאלות שהילדים שלפניו במשפחה לא שאלו, או שאלו בגיל מוקדם בהרבה.
חוסר בכישרון ההמשגה לא תמיד נגרם על-ידי פיגור. לעיתים יתכן כי קשיי קשב וריכוז יגרמו לכך, ובכך נעסוק במאמר זה; נסביר מהו "מושג", איך הוא נוצר במוח שלנו, ואז נבין איך הקשב משפיע עליו. כמובן שנרחיב גם אודות דרכי הטיפול האפשריות בזה.
כושר המשגה
המושגים שלנו נוצרים על ידי מיון התופעות שאנו רואים לסוגים כוללניים. על פי הסקת מסקנה, שנבנית על הצד השווה שביניהן או על הצד השונה שביניהן – נבנה מושג. כאשר אנו מוצאים מכנה משותף למספר תופעות, אנו מפתחים על ידי כך הבנה שישנו כאן מושג חדש, המתייחס לסוג אחיד בעל אופי מוגדר.
אחרי שהילד הגיע, דרך ההפשטה, למושג מסוים המגדיר קבוצה אחת של תופעות, הוא עשוי להשתמש במושג לגבי דגמים נוספים של אותה תופעה. זוהי ההכללה. לדוגמא: הילד ראה ובחן חולצה, מכנסיים ומעיל, והגיע למושג 'בגדים'; או: ילד בדק כפית, צלחת וכוס, והגיע למושג של 'כלי מטבח'. בהמשך הוא ירחיב את המושג ויעשיר את ידיעותיו בפריטים נוספים השייכים לקבוצות אלו.
אולם בזאת לא די. כי למושג ישנם שני מרכיבים: המרכיב האחד משייך את האובייקט המוגדר לקבוצה שמאפייניה הכלליים תואמים אובייקט זה. המרכיב האחר מציין במה שונה האובייקט המוגדר מאובייקטים קרובים לו. תהליך ההמשגה מכיל את השילוב בין הקבצה להבחנה. זאת אומרת, מצד אחד צריך לקבוע מה ייכנס לתוך הקבוצה (=הקבצה), ומצד שני יש להבחין אילו דברים דומים לא ייכנסו להגדרה (=הבחנה). כדי שכל פרט ישתייך לקבוצה, עליו לכלול את כל מאפייני אותה הקבוצה, כך שאם חסר לו מאפיין אחד – אין לשייכו לקבוצה.
למשל: ילד הרואה ספל עגול, ואומר עליו "הנה כוס" ; או שהוא נתקל בחטיף שצורתו קונוס, וקורא: "הנה כובע ליצן", הרי שאת חלק ההקבצה יש לו, שעל פיו הוא ידע לשייך את הספל לכלים ששפתם עגולה, או להכליל את החטיף על פי מראהו בקבוצת כובעי הליצן שצורתם קונוס. אולם חסר אצלו את מרכיב ההבחנה, משום שהוא לא יודע להבחין ולהבדיל בין כלי עגול-שפה ששימושו לנטילת ידיים לבין כלי עגול-שפה ששימושו לשתיה.
אנו מסוגלים להתמצא בעולם מוכר ומובן לנו, בזכות יכולתנו למיין את מכלול התופעות שבעולם לסוגים כלליים, על פי תכונות משותפות, ובכך לבנות לעצמנו מושגים עולמיים וחברתיים, כמו גם לימודיים. אילולא כן, היתה נראית לנו סביבתנו, הדוממת והחברתית, כמקום רב תהפוכות, מביך וזר, שאין בו דבר דומה למשנהו.
לאחר שהבנו מהו הכוח של "מושג" וממה הוא נוצר, נעבור לילדים הסובלים מהפרעת קשב וריכוז.
בעל הADHD- אינו ממקד את תפיסתו בתופעות השונות שבסביבתו, והוא אינו עומד על תכונותיהן המובהקות והמשמעותיות, בין שמדובר בזיהויי חפצים, מלים, מאורעות, דינים, או תקשורת חברתית. אין לו שהות מספקת כדי להתבונן בתופעות ולהסיק מהו המשותף או השונה שביניהן. תשומת לבו חולפת מהר על פני תופעות רבות הנתפסות בעיניו כמפורקות וקטועות ואינן מצטרפות למכלול בעל משמעות. בעולם זה, רב התהפוכות והשינויים, תועה הילד ה-ADHDומחפש לשווא אחר היציבות והעקביות המתחמקות משום-מה מפניו.
הערה חשובה: יש לדעת, שכלל לא מחייב שכל אחד שסובל מ-ADHD תהיה לו גם הפרעה בכושר ההמשגה המדובר, אבל מאפיין זה מצוי מאוד במגדר זה. לעומתם גם נמצא את בעלי הערנות המוגזמת, שהם בתושיעתם ימצאו פתרון לכל בעיה. המושג "אין כללים" מאפיין הרי את האפיון עצמו (ADHD), עוד יותר מאשר את המאופיינים (המאובחנים). חלק מהבלבול הגדול בנושא של הפרעת קשב וריכוז הוא, בגלל שזה יכול לפגוע בכל מיני מישורים בלמידה או בפן הרגשי. ולפעמים במבט שטחי כלל לא רואים את הקשר לקשיים בקשב. אין בזה כללים ברורים. צריך לבחון כל מקרה לגופו. לכן חשוב מאוד לבדוק את הנושא לעומק, ולטפל בשורשו ולא להזניחו.
את בעיית ההמשגה אפשר לפתור באמצעות טיפול קלאסי בבעיית ה-ADHD, שזה כמובן טיפול תרופתי. טיפול שכזה עוזר לבעיית הקשב ולחלק מההפרעות הנלוות אליה.
כשישנה בעיה בהמשגה, לפעמים יש צורך גם בטיפול אימון קוגניטיבי. אמנם ישנם ילדים שעם קבלת הטיפול התרופתי נפתרת בעיית ההמשגה במהירות, אך ישנם ילדים שדרוש טיפול ממוקד – אימון קוגניטיבי. זה תלוי באופיו של הילד וגם בגיל התחלת קבלת הטיפול התרופתי. ככל שמתחילים עם הטיפול התרופתי מוקדם יש יותר סיכויים שהתרופה תקדם גם את כושר ההמשגה, וזו גם אחת מהסיבות שמאוד חשוב להתחיל בטיפול בגיל צעיר, שבו השפה ואסטרטגיות הלמידה נרכשות ומופנמות במערכת החשיבה של הילד,
דרכי הטיפול
נביא להלן מספר טיפים להורים, מורים, מלמדים פרטיים, איך לטפל ולאמן את המוח, ואיך לקדם לחשיבה ולפתח את כושר המשגה:
בשלב ראשון, עלינו להכיר, לדעת ולזהות את הבעיה. לפעמים כשהילד שואל שאלות שלא מתאימות לגילו ההורים נלחצים וחושבים על הכי גרוע. זיהוי שורש הבעיה מוריד את הלחץ, מרגיע את ההורים ומקל מהם.
לאחר מכן ננסה לתת לילד הרגשה של יציבות ועקביות, על-ידי צמצום מרבי של הגירויים שהוא חייב להתמודד איתם. נעבוד איתו על קידום המושגים שלו באופן ישיר, ובשילוב הסבר לילד מה מטרת האימון (מטה קוגניציה). הדרך הנכונה לעשות זאת היא להציע לילד לבנות אוסף של מושגים. כל מושג חדש שהוא מוצא – רושמים על דף. כל פעם שהוא מתחבר ומפנים מושג חדש – החמיאו לו שהוא חכם וחקרן (עשו זאת בעקביות ורק כך תהיה לזה השפעה על מוחו של הילד ותחול התקדמות). כמובן שבהתחלה זה יהיה קשה, היות והילד לא יהיה מסוגל לקלוט מה זה מושג. אבל אנחנו נכוון אותו ונאמר לו בהתחלה מה נקרא מושג ואיך מזהים אותו. גם נבקש מהילד שישתמש במושג החדש שזה עתה שמע בווריאציות חדשות ושונות וככה ייקלט המושג במוחו.
ועוד כלל חשוב: עודדו את הילד לחשוב ולשאול. אדם חקרן הוא מי ששואל שאלות רבות, מי שמנסה להבין מה עומד מאחורי הדברים, מה מניע אותם, מדוע הדברים הם כך ולא אחרת, וכיצד קשור אירוע מסוים לתופעות אחרות המוכרות לו.
באופן טבעי, היינו מצפים שכל אדם יהיה סקרן וישאף להבין את התופעות שסביבו, אולם יכולת החקירה והגילוי תלויה במידה רבה – בכלים שרוכש האדם במשך חייו לצורך למידתו.
לפעמים ילדים קטנים שואלים שאלות ומנסים להבין ולחבר מושגים שונים. אנו ההורים מאוד עסוקים בעניינים שלנו, או שאין לנו את הסבלנות הנדרשת לשאלות שלהם. אנו חוסמים אותם ואת שאלותיהם ואומרים להם: "די. מספיק עם השאלות". נוכחתי פעם במקרה, שאבא אמר לילד: "עד חמש שאלות ביום מותר לך לשאול" ; ובמקרה אחר שהאבא נענה לשאלת ילדו באמירה: "עוד מעט תהיה חוקר עם כל השאלות שלך". ועוד משפטים חוסמים מסוג זה. התוצאה של זה מרה עד מאוד: נוצרת במוח הילד התניה שלילית בין השאלה לבין הזלזול בו, והוא מפסיק לשאול. במילים יותר ברורות: הוא מפסיק לייצר מושגים, מפסיק לחשוב. כעבור כמה שנים ההורים שואלים בחוסר הבנה: למה הילד/בחור לא מנסה לחשוב לבד?!
נביא בהקשר זה מעשה מעניין שאירע לא מזמן: אל אחד מגדולי המחנכים הגיע אבא לילד כבן חמש, כשהוא מודאג כולו. "הבן שלי נהיה כופר", הוא אומר בזעזוע למחנך. המחנך ממש לא נבהל, כי אם להיפך. "איך אתה יודע שהוא נהיה כופר?" שאל את האבא בחצי חיוך. "אני רציני", גוער בו האבא, "הוא פשוט כופר. הוא הלך עם אחיו הגדול לים, ושאל אותו: מי עשה את הים? אז בני הגדול ענה לו: ה' עשה את הים. ואז אומר לו הילד: אבל מי באמת עשה אותו? תגיד לי אתה, זו לא כפירה?". לאחר שהרגיע המחנך את האב, הסביר לו את התפתחותו של מקרה כזה: "אתה כנראה הלכת פעם עם בנך ברחוב, וראיתם בניין באמצע בנייה. רק כדוגמא. הילד שאל אותך: אבא, מי בנה את הבניין הזה? ואתה, שלא היה לך כוח לשאלות המטרידות של ילדך, ענית לו: ה'!. אבל הילד ראה שיש פועלים שעובדים בבניין, יש משאיות המובילות חומרים. את ה' הוא לא ראה שם. אחר כך כשהוא בא לים, הוא שואל מי באמת עשה את הים. לא כמו שתמיד אתה אומר לו על כל דבר שה' עשה אותו. הכל בגלל שלא התייחסת בכובד ראש לשאלות של בנך
החסימה הזו, שבזלזול בשאלות הילד, מונעת את ההתפתחות המושגים. מעקב אחרי התפתחותם של ילדים בנושא של שאלת שאלות חושף תופעה מוזרה: הילד הקטן מרבה לשאול שאלות, לעיתים אף במידה הנראית לנו כמוגזמת. והנה, כאשר הוא גדל ונכנס לבית הספר, נעלמות שאלותיו כמעט. חוקרים מצאו שילד בגיל הגן שואל בממוצע 6.5 שאלות לגבי צעצוע חדש שמגישים לו. לעומת זאת, ילד בגיל בית הספר שואל בממוצע רק 2.1 שאלות לגבי חפץ חדש (הירידה, כמובן, בזכות תגובותינו לשאלותיהם).
ילד שחסרים לו מושגים מגיע לחברה ושם חסרים לו גם מושגים חברתיים וכלים להבנת התמונה החברתית. ולכן רבים מבעלי הADHD- סובלים מקשיים חברתיים, שמתבטאים בדחיה על ידי בני הגיל ומבידוד חברתי. אצל ילדים לקויי למידה מצאו המחקרים יותר בדידות בקבוצות גיל שונות, יש להם פחות חברים ויותר אויבים מזוהים. חשוב לציין שלא רק הילדים מרגישים בקשיים הללו, אלא גם המורים מדרגים אותם נמוך מבחינה חברתית, וכך גם ההורים. כמו כן, התופעות באות לידי ביטוי לא רק במוסדות הלימוד, כי אם גם בסביבה המשפחתית, כשההורים גם הם סבורים שיש להם בעיות התנהגות רבות מהרגיל.
במקרה כזה פשוט נלמד את הילד בצורה מקצועית ומכבדת את המושגים ואת המיומנויות החברתיות.
לדוגמה: נקנה לילד את הטכניקות שאנו משתמשים בהם עם חברים; לפני הזמנת חבר נשב ונתכנן מראש את "קבלת הפנים", איך לקבל את החבר שלו, מה לומר לו ומה לא לומר. נתכנן מראש את השלב של בחירת משחקים עם החבר, ונבדוק האם ידועים לו חוקי המשחק. נלמד אותו כללים פשוטים כמו: "אני מוותר – אתה מוותר" ; "אני מתחשב – אתה מתחשב" ; "אני נותן מחמאה – אתה נותן מחמאה" ; "אני מתנצל – אתה מתנצל".
למדו את ילדכם לזהות את רגשותיו ולהביע אותם. כאשר יידע מתי הוא שמח, כעוס או עייף, תהיה לו היכולת לזהות רגשות אלה גם אצל הזולת, ואט-אט הוא ילמד להיות אמפתי ומתחשב. נדבר על אירועים שקרו סביבו ונלמד מהם לקח.
ונקודה חשובה לסיום: גיבוש הזהות העצמית והידיעה מי אני, מתעצבים בתקופת הילדות ומתחזקים בהתבגרות על ידי המסרים המגיעים מהסביבה, ובמיוחד מהמבוגר המשמעותי בה. מכאן חשיבות המלמד הממוקם בלב העשייה המרכזית לחיי הילד באותה עת, ובמיוחד לילד בעל קשיים, וזאת לרוב בשל הספק בערך העצמי ובתחושת המסוגלות האישית שהוא חש. תגובות ההורים והמורים, הערכתם כלפיו והתייחסותם אליו וכן דרך התקשרותם עמו, משקפים עבור התלמיד את מידת הצלחתו, ומהווים אבני בניין לעיצוב תדמיתו העצמית.
בכדי לאמן את המוח ולפתח כושר ההמשגה צריך המאמן הרבה סבלנות ועקביות, אולם הפירות יצמחו לבסוף. כאשר הילד יתפתח ויפרח ויגיע רחוק – נדע שהצלחנו.
תגובות והערות אפשר לכתוב פה למטה בדף,
או לשלוח לדוא"ל havinenu@gmail.com
