מיגור הסטיגמה כלפי מתמודדים בבריאות הנפש

סטיגמה בבריאות הנפש היא בעיה חברתית כבידת משקל המשפיעה על כלל החברה. יש לתת עליה את הדעת, בין השאר, על ידי הקצאת משאבים ופתרונות מעשיים. המאמר מבקש להציע אסטרטגיות יעילות להפחתת הסטיגמה כלפי אנשים המתמודדים ולהפחתתן של סטיגמות הגורמות לרתיעה מקבלת טיפול נפשי ופסיכיאטרי.

אנשים המאובחנים כמתמודדים עם הפרעות פסיכיאטריות1 נתפסים שונים ביחס לחברה הכללית. מרביתם חשים שהחברה רואה בהם אנשים שאינם ראויים להשתלב בה. הם סובלים מתוויות כגון כישלון אישי, ואף נתפשים כבני אדם לא שלמים ולא נורמטיביים, נחותים וחסרי ערך. לרוב הם גם נמצאים בתחתית הסולם מבחינה כלכלית (Mason,2011; DeCarlo Santiago et al.,2013.) האוכלוסייה הסובלת מסטיגמות אלה כוללת אנשים החיים בקהילה במצבי תפקוד שונים, וכן מאושפזים במחלקות פסיכיאטריות. כולם סובלים מתגיות שליליות, רק משום שהם מתמודדים עם בעיות בריאותיות בתחום הנפש (Mason,2011; DeCarlo Santiago et al.,2013).

הסטיגמות השליליות קשורות לדעות סטריאוטיפיות שמייחסים לאוכלוסייה זו, כגון אי יכולתם של נפגעי הנפש לקבל החלטות, הנטייה שלהם לתלות באחרים, האשמתם במחלה שלהם, וחוסר הסיכוי שלהם להחלים ולהתקדם בחיים. כמו כן מייחסים להם אלימות ומסוכנות, התנהגות לא צפויה, אקסצנטריות והיעדר רציונלית. הסטיגמות הללו מגבירות את ההדרה החברתית של אוכלוסייה זאת, החשופה ממילא לסיכון יתר לפגיעה, לאלימות, לעוני ולבידוד חברתי. הסטיגמות מקשות גם על ההשתלבות של נפגעי הנפש בתעסוקה ובחברה (שטרוך ואחרים, 2007).

החשיבה הסטריאוטיפית הזו אחראית גם לכך שהאוכלוסייה הסובלת מהתמודדויות פסיכיאטריות סובלת מיחס שלילי של האוכלוסייה הכללית. הסטיגמה חריפה עד כדי כך שבמקרים רבים גם בני משפחה ואפילו אנשי מקצוע המטפלים באוכלוסייה זו שותפים לה. מצב זה גורם לכך שנפגעי הנפש נוטים להפנים את הסטיגמה כלפי עצמם (טל ואחרים, 2011 ;Draine,2013); הסטיגמה העצמית משפיעה על הדרך שבה אנשים אלה תופסים את עצמם(self-perception) ; והסטיגמה העצמית מהווה מכשול בפני תהליכי ההחלמה, היא עלולה להחמיר את הבעיה הפסיכיאטרית ולגרום לריחוק חברתי גדול עוד יותר, לחוסר תעסוקה, לחוויית דחייה מתמדת ולהימנעות מפנייה לטיפול (טל ואחרים, 2011 ;Draine,2013).

להמשך קריאת המאמר שפורסם באתר "פסיכולוגיה עברית" לחצו כאן